עו”ס קלינית (M.S.W), מטפלת זוגית מוסמכת ופסיכותרפיסטית.
מומחית בפסיכותרפיה דינמית במבוגרים, מתבגרים וילדים, בהדרכות הוריות ובטיפול זוגי.
אני עוסקת בטיפול פסיכולוגי (פסיכותרפיה) כ 20 שנים,
במהלך שנים אלו למדתי וחוויתי את חשיבותו של טיפול פסיכולוגי וכיצד הוא מאפשר להקל מהסבל הנפשי,
לצאת ממצבים תקועים בחיים, ולהרוויח חוויה משמעותית של התפתחות וגדילה נפשית.
טיפול זוגי
הקשר הזוגי הינו הקשר המורכב והמשמעותי ביותר אצל מרבית האנשים הבוגרים. לקשר זה אנו מביאים ציפיות רבות, לעתים סותרות, מודלים שרכשנו בילדותנו, חלומות ופנטזיות – לאושר..
הדרכת הורים
אנו הבאנו את ילדנו לעולם מתוך רצון להיות ההורים הכי טובים עבורם ולספק להם את צרכיהם בצורה האופטימאלית. ילדינו הם הקשר הכי משמעותי עבורנו, ויחד עם זאת אחת החוויות המשותפות..
פסיכותרפיה
פסיכותרפיה (פסיכו = נפש, תרפיה = טיפול), היא למעשה טיפול פסיכולוגי. זהו סוג מסוים של סיוע נפשי, המתרחש במקום ובזמן נתונים, שנקבעים מראש בחוזה הטיפולי בין המטפל למטופל..
טיפול דיאדי
טיפול דיאדי זוהי שיטת טיפול השמה במרכזה את הילד בגיל הרך ביחד עם הוריו. בכל פעם מגיעה לפגישה עם המטפלת דיאדה…
טיפול רגשי
טיפול רגשי במשחק, כמו כל טיפול פסיכודינמי, מטרתו לסייע למטופל בפתרון בעיות ולהשיג צמיחה אישית והתפתחות מיטבית…
להיות מטפלת זוגית – המסע הפרטי שלי
יש רגעים בחיים שאי אפשר לשכוח. אני לעולם לא אשכח את כל אחת מארבעת הלידות שעברתי. אני לעולם לא אשכח את הרגע הזה שבו השארתי לראשונה את ביתי הבכורה בפעוטון. וגם לא אשכח את היום בו חוויתי לראשונה פגיעה בילד. אני בעצמי הייתי ילדה. חלק מחברת ילדים בקיבוץ. ראיתי את זה מתרחש. חבורה של ילדים צעירים פוגעת, משפילה, מבזה מכאיבה לילד קטן אחר. ראיתי – ולא עצרתי. לא התערבתי. לא עזרתי. עד היום הרגע הזה מלווה אותי. ולמרות הקולות שנמצאים בתוכי ואומרים לי שאני בעצמי הייתי ילדה. שלא היה לי מספיק כוח. שפחדתי. הכול נכון. ועם זאת….
זה היה הרגע האחד, שברור לי, איך עיצבתי את ההתמקמות שלי בעולם. הרגע האחד שדרכו קיבלתי החלטה שאני לא מוכנה להיות במקום שרואה מצוקה, שרואה עוולות ועומדת מנגד. זה הרגע שהוביל אותי לבחור בעבודה הסוציאלית. הוא ברור לי ובהיר כל כך.
ובמהלך השנים אני עסוקה בשאלה – האם יש גם רגע כזה שהוביל אותי לבחירה להיות מטפלת זוגית? מאיפה הרצון הזה נולד? למה דווקא מטפלת זוגית?
המשפחה ממנה הגעתי היא משפחה יציבה. הזוגיות שחוויתי, הזוגיות של הוריי, היא זוגיות טובה ואוהבת של למעלה מארבעים שנים. (טפו טפו חמסה חמסה). אז מה בכל זאת הוביל אותי להחלטה להיות מטפלת זוגית?
ואם זה לא היה רגע אחד מכונן, משפיע, בלתי נשכח – איך זה קרה? התשובה טמונה דווקא בזיכרונות הקטנים. הרציפים. היום יומיים. הזיכרונות האלו שמשמרים לנו חווית חיים.
מטפלת זוגית עוד מילדות
בילדותי, הבית בו גרנו היה בית קטן וצפוף בקיבוץ. בשכנות לנו גרה אישה מקסימה ואהובה שבמקצועה הייתה עובדת סוציאלית ומטפלת זוגית.
אישה מבוגרת, טובת לב ונעימה עד מאוד. אישה מלאה רגש ואהבה. בשעות אחר הצהריים הייתי הולכת לביתה לשמוע סיפורים מעולמה כמטפלת זוגית. סיפורים על זוגות שרבים, מקנאים, כועסים, אוהבים. משברים שנפתרו. משברים שהוחרפו.
היא הייתה מספרת את סיפורם, בלי שמות, בלי פרטים. פשוט ככה. מספרת סיפור. ושואלת: איך עוזרים פה? ועוד שואלת: אם את היית מטפלת זוגית – מה היית מציעה הם? והיינו יושבות ביחד, תמיד עם כוס מי נענע רותחים. עם עוגת שמרים חמה שהבאתי מאימי, ומדברות אנושיות. מדברות קשרים. מדברות יחסים. מדברות את הסיבוכים המרגשים כל כך של החיים. ואת האפשרויות הרבות כל כך להתמודד איתם.
שכנתי נפטרה לפני שנים רבות. אבל כשקיבלתי את תעודת ההסמכה שלי כמטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מטעם האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי, זה הרגע שהרגשתי שהיא חזרה אליי ונמצאת שם לידי. באותו הרגע עצרתי. הכנתי לי כוס מי נענע רותחים. ישבתי לי בשקט בפינת האוכל. שתיתי ונזכרתי. במטפלת הזוגית הראשונה שהכרתי. בזו שבזכותה חיי המקצועיים הובילו לכך שגם אני בחרתי להיות מטפלת זוגית.
וגם היום, לפעמים, כשאני מתמודדת עם מורכבות גדולה בתוך חדר הטיפול, אני מוצאת את עצמי נזכרת בגעגוע לשכנתי המבוגרת, לשיחותינו העמוקות. ושואלת אותה: אם את היית מטפלת זוגית במצב הזה – מה את היית עושה?
