טיפול זוגי באמצע החיים

שלבי טיפול זוגי באמצע החיים:

מעגל חיי המשפחה מורכב ממספר שלבים. השלבים הראשונים מאופיינים בגדילה, הרחבה והצטרפות של פרטים נוספים, דהיינו ילדים, למשפחה הגרעינית. לעומתם מאופיינים השלבים האחרונים בהצטמצמות, בעזיבת פרטים את המשפחה ובפרידה מסטאטוסים ותפקידים קודמים.

במאמר זה אתייחס לשלב אמצע החיים, ואתאר אותו משתי זוויות התבוננות:

  1. “שלב השיגור” – המשפחה אל מול יציאתו של הבוגר מבית הוריו
  2. “הקן המתרוקן” – שלב אמצע החיים מנקודת חוויתם של ההורים.

כמו כן  אתייחס לסיבות האופייניות לפנייה לטיפול זוגי באמצע החיים וכן פנייה להדרכה הורית בשלב זה.

 

מאפייני “שלב השיגור”:

שלב השיגור הינו שלב בהתפתחות המשפחה. שלב זה מהווה שינוי וסוציאליזציה מחודשת הן עבור הילדים המשוגרים והן עבור הוריהם. ההורים נדרשים להגדיר מחדש את זהותם ולהתכונן לקראת תקופת חיים ארוכה, שבה תקטן מרכזיותה של  ההורות בתפקודם.  שלב זה הינו תהליך רב מימדי שבו נתונה המשפחה כולה. ראשיתו בעזיבת הילד הראשון את הבית וסיומו עם עזיבת הילד האחרון, תהליך העשוי להימשך בין שש לעשר שנים. שלב השיגור מאופיין בד”כ בהרבה יציאות וכניסות ממשק הבית ומחייב ארגון מחדש של התא המשפחתי.

 

בשלב השיגור עומדות בפני המשפחה מספר משימות משמעותיות:

  1. ארגון מחדש של המשאבים העומדים לרשות המשפחה (שטח המחייה, תקציב המשפחה, מכונית, טלפון וכדומה).
  2. גיוס של תוספת משאבים כלכלים לשם התמודדות עם תהליך “השיגור” (מימון לימודים, מתן עזרה לילדים בהתבססות כלכלית ובנישואים).
  3. ארגון מחדש של מערכת היחסים בין בני הזוג כבעל ואישה.
  4. שמירה על תקשורת פתוחה במשפחה תוך פיתוח דפוסי תקשורת וביטוי רגשות ההולמים גם את המבוגרים הצעירים ומתאימים ליחסים המתנהלים גם מרחוק.
  5. הרחבת מעגל המשפחה על ידי קבלת חברים חדשים לתוכה, כאשר הבן/ת המשוגר/ת בוחר לעצמו בן/ת זוג.
  6. לעיתים כתוצאה מהתפתחות הזהות הנפרדת של המבוגר הצעיר, מתעוררים בין הדורות במשפחה קונפליקטים בנושאי “פילוסופית החיים”, המשפחה מתמודדת עם ניסיונות למציאת פתרונות סביב חיכוכים אלו.

 

למעשה ניתן לסכם כי ישנם שני תחומי משימות העומדות בפני המשפחה בשלב זה:

א. משימות רגשיות: מתן תמיכה לבן בניסיונותיו לעזוב, תוך מתן אפשרות לנסיגה ולאיסוף כוחות בבית, עיבוד הפרידה מהבן, הסתגלות למצב היעדרותו מהבית וקליטתו מחדש יחד עם בת זוג.

ב. משימות תפקודיות-חברתיות: 

  1. גיבוש מחדש של המערכת הדיאדית של זוג ההורים ושל זהותם כפרטים.
  2. החלפת יחסי הורה-ילד ביחסי בוגר-בוגר במשפחה.
  3. הערכות מחדש לקראת קליטת בני-זוג, מחותנים ונכדים.
  4. התמודדות עם קשיים ומוות אצל הדור הקשיש יותר (הורי ההורים).

הצבא כמאפיין ייחודי בשלב השיגור:

עפ”י חוק שירות הביטחון תש”יט, בהגיע הצעיר או הצעירה לגיל 18 עליו להתגייס לצה”ל. יציאה זו למרות היותה צפויה ונורמטיבית אינה ניתנת לבחירה, היא כפויה ולא מהווה פונקציה של הבשלה הדרגתית במשפחה. נוסף לשרירותיות שביציאה מהבית, הגיוס הוא כניסה למערכת צבאית המאופיינת כמוסד טוטאלי. כל אדם נכנס לצבא עם זהות עצמית ומושגים משלו על העולם ועובר תהליך הכנעת העצמי, תהליך דהומניזציה, בתוך המוסד הכוללני.

החייל עובר תהליך, שבמהלכו הוא אמור לרכוש אמון במערכת שתדאג לצרכיו הבסיסיים (מזון, שינה, מקלט, בטחון וחברה). למעשה, על החייל לקבל את הבסיס הצבאי כתחליף לבית הוריו ואת מפקדיו כממלאי הפונקציות שהוריו מילאו עד כה. עם גיוסו, מחליף המתבגר  את המסגרת המשפחתית במסגרת צבאית, אשר בה הוא נמצא, פיזית, רב הזמן במשך תקופת השירות.

במשך השרות הצבאי הוא נחשף בצורה אינטנסיבית לאנשים ולדמויות רבות חוץ משפחתיות ויוצר עמם בד”כ מערכות יחסים הדוקות וקרובות ומושפע מהם. ההורים שותפים בדרך כלל לתפיסה הקיימת בארץ, אשר רואה בשירות הצבאי תקופה המביאה להתבגרות הבן ולהגדרת עצמאותו. לעיתים קרובות הם רואים בצבא הכנה טובה ליציאה לחיים: “מהפינוק בבית למציאות הקשה”. הורים רבים מוצאים שפה משותפת חדשה עם בנם “המורד” מגיל ההתבגרות. הנושאים שמטרידים את הבן כגון ביטחון המדינה, פוליטיקה, ונושאים צבאיים שונים-קרובים בדרך כלל להורים, מאחר שגם הם שרתו בצבא. כל אלה יוצרים מערכת קשר מבוגר- מבוגר בין ההורה לבן המתגייס. למעשה, ביציאה לצבא ישנה התארגנות מחודשת של התא המשפחתי תוך פיתוח דפוסים של דיפרנציאציה ודצנטרליזאציה  של בני המשפחה במגמה לסייע לבן לצאת מהבית.

במשפחה הישראלית קיים דגש חזק על הצלחתם של הפרטים במשפחה, אשר נתפסת כאינדיקציה להצלחת המשפחה כולה. התקדמות בסולם הדרגות הצבאיות או השתייכות ליחידה צבאית מובחרת אכן משמשות סימני הצלחה במשפחה הישראלית. נמצא כי הקשרים החזקים ( ולעיתים אף כובלים) המאפיינים את המשפחה הישראלית, מקשים עליה להתמודד עם גיוס בנה לשירות הצבאי, אבל מאידך, הצורך בהישגים ובסימני סטטוס דוחק במשפחה לעודד את בנה לשירות פעיל והישגי. מגמות מנוגדות אלו יוצרות אמביוולנציה חזקה בקרב המשפחות הישראליות לגבי יציאת הבן לשירות צבאי.

לאמביוולנציה זו יש שתי תוצאות מרכזיות:

האחת, נוצרת אצל ההורים תחושה של מערכת יחסים חד- סיטרית, הם נותנים לילד כל מה שהוא צריך, בעוד שהצבא נהנה  מפירות הנתינה. אם בעבר התגמול לנתינה התבטא בגאווה, הרי שחיקת גמול זה עוד הגבירה את תחושת החד- סטריות.

התוצאה השנייה היא שצורכי הילדים הנוספים במשפחה נדחקים לעומת צורכי החייל- למרות שהוא כמעט לא נמצא בבית במשפחות בהן קיימת גמישות בחלוקת תפקידים משפחתיים, מיטיבות להתמודד עם המצב החדש.

טיפול זוגי באמצע החיים

טיפול זוגי באמצע החיים

טיפול זוגי באמצע החיים – תפקיד הורי חדש:

כפי שתיארתי לעיל, משמעות “השיגור” הינה יציאה של הבן מהבית במטרה לגבש חיים עצמאיים משלו. ואולם, הקשר בין ההורים לבין ילדיהם ממשיך להתקיים לכל אורך החיים ומעגל ההורות נמשך גם אחרי שהילדים עוזבים את הבית. לפיכך, נדרשת המשפחה כולה להושיט עזרה למבוגר הצעיר בתהליך גיבוש האוטונומיה שלו, ובמקביל לשמור על הבית כבסיס לעזרה ולקיים את הרציפות וההמשכיות שבמשפחה גם בתנאים של התארגנות מחודשת.

תהליך זה דורש שינויים הדרגתיים במבנה, בארגון ובגבולות המשפחה. הגבולות החדשים צריכים להיות חדירים וגמישים יותר מאשר במשפחה עם ילדים צעירים, גם משום שההורים לא יכולים לשמור על סמכותיות מוחלטת. הגבולות הגמישים מאפשרים למתבגר לנוע ביתר חופשיות פנימה והחוצה ובכך, להיחשף לגורמים חדשים ויחד עם זאת להיעזר במשפחתו במצבים איתם הוא מתקשה להתמודד לבדו.

מנושין (1982), אשר התמקד בתחום הגבולות במשפחה, מדגיש שמערכת הורים-ילדים חייבת לנוע באופן נורמאלי לכיוון של ניתוק ו”שלב השיגור” הוא שיא התהליך.

 

כיום מקובל להבחין בחמישה שלבים בתהליך הספראציה הקשורים לשלב השיגור:

  1. השליטה על הדחף להישאר קשור – אצל המתבגר והוריו קיימת אמביוולנציה חריפה; מחד, דחף להישאר קשור ותלותי ומאידך, רצון הולך וגובר לעצמאות.
  2. הכרה קוגניטיבית בהיפרדות – המתבגרים מחפשים שונות ומבליטים אותה. זוהי תקופה קשה בעיקר להורים, הצריכים לקבל את הכעס והמרדנות של ילדיהם, לאפשר להם להשיג מובחנות ויחד עם זאת לשמור על גבולות ברורים.
  3. התגובה הרגשית למובחנות – התגובה הרגשית להכרה באובדן הקשר הורה-ילד, נעה מגעגועים נוסטלגיים לתקופות יפות יחד, במקרה הטוב, ועד כעס על הפרידה או אבל ודיכאון, במקרה הרע. בשלב זה יש חיפוש אחרי משמעות חדשה לקשר בין ההורים לילד הבוגר.
  4. הזדהות – לאחר צבירת קצת יותר ביטחון בנפרדות מההורים, יכולים הצעירים לבחון מחדש את תכונות ההורים ולקבל על עצמם את אלו שנראות להם בעלות ערך עבורם.
  5. הפחתה של הקשר הורה-ילד והתפתחות הקשר החדש – בין הצעירים להוריהם מתפתחים קשרים חדשים של אנשים בוגרים, ומתפתחת היכולת להתקרב ולהתרחק ללא רגשות אשם. שינוי איכותי זה בקשר בין ההורים לילד הבוגר הכרחי כדי שתתאפשר הפרידה.

פנייה להדרכה הורית בשלב זה:

כפי שראינו בנאמר עד כה, נראה כי במשפחה הישראלית, למרות שהבן יוצא מהבית ומתגייס לצבא, לא מתרחש בשלב הגיוס “שיגור” במלוא מובן המילה. מבחינה התנהגותית קיים שימור של הבן המתגייס בתפקידו הילדותי. הבית נשאר המקום אליו הוא חוזר בחופשותיו מהצבא וממנו הוא שואב תמיכה רגשית וחומרית. לעיתים ניתן אף להבחין במשפחה חזרה לשלב התפתחותי מוקדם יותר של מעגל ההורות. יתכן שתגובת השימור מאפשרת קיום של תקופת מעבר הממתנת את המשבריות של השיגור, ומאפשרת להורים להבחין בין מטענים הקשורים באמביוולנציה סביב השירות הצבאי לבין המטענים הקשורים באמביוולנציה סביב תהליך השיגור.

יחד עם זאת יציאת הבן/הבת דומה מבחינות מסוימות למצב של אובדן. זהו אובדן חלקי של הבן, של קשר, של גיל ושל מצב קודם. אצל משפחות מסוימות נתפס שלב השיגור כזמן של יצירתיות והשלמה, וכהזדמנות חדשה להתפתח על ידי גילוי של תחומים חדשים, דרכים חדשות ותפקידים חדשים. לגבי משפחות אחרות זהו זמן של שקיעה, תחושת ריקנות, תחושת אובדן ודיכאון וחוסר אינטגראציה כללי.

תהליכים רגשיים אלו הינם מבלבלים, טעונים, מלאי חרדות ועלולים לעורר קונפליקטים בין ההורים באופן ההתמודדות עם השינוי המשפחתי.

בשלב זה על בני הזוג לבחון היטב את מצבם הזוגי – ההורי ובמידת הצורך לפנות הדרכה הורית.

נהוג לחשוב כי הדרכת הורים מתאימה לזוגות לילדים צעירים. אך בפועל, המשימה ההורית רק נהיית מורכבת עוד יותר, עם התבגרותם של הילדים. המרחב הטיפולי מאפשר לזוג ההורים לברר מחדש אג’נדות הוריות ודפוסי תקשורת וקשר. זהו מרחב שעשוי להיות משמעותי ביותר בתקופות חיים לחוצות כמו אלו.

בתהליך טיפול זוגי באמצע החיים, הזוג יימצא תחומי יחד משותפים והגדרה מחדש של היחסים. הן היחסים הזוגיים והן היחסים ההוריים עם הבן/ת הבוגר/ת והמתרחק/ת.

“הקן המתרוקן” או: שלב אמצע החיים:

מאפייני תקופת הבגרות האמצעית:

בין גיל 60 – 41, מקום טוב באמצע.

תקופת הבגרות האמצעית היא אחת התקופות המורכבות והמעניינות בחיי האדם. יש המשווים אותה מבחינת התהליכים הפסיכולוגיים והגופניים המתרחשים בה לגיל התבגרות שני.

זוהי תקופה בה נמצאים בשיאו של מחזה החיים, שיא בו כל השחקנים נמצאים על הבמה, וממלאים

בו- זמנית את כל התפקידים – הורים, בני זוג, ילדים של הורים מבוגרים, בעלי מקצוע וחברים בקהילה. ריבוי הכובעים  משמעותו התמודדות בלתי פוסקת עם תפקידים המתחרים זה בזה, ותנועה מסחררת בין השקעת האנרגיה – במשפחה, בעבודה, בילדים המתבגרים, בנכדים, בהורים המזדקנים, בחברים או בעצמנו.

אנשים במעבר אמצע החיים הם עמוד התווך, האבן הראשה של המשפחה והחברה, בהיותם תומכים בדורות השונים ונושאים באחריות המקצועית והמנהלית הבכירה ביותר בחברה.

העומס המוטל עליהם מועיד אותם לפגיעות רבה יותר במצבי לחץ.

חלק מהפגיעות בשלב זה של החיים עשוי לנבוע גם מכך שאנו מודעים יותר מאי פעם לשלב בו אנו נמצאים מבחינה אישית, משפחתית ומקצועית, ולשינויים החלים בגופנו.

אחד התפקידים המרכזיים בתקופת אמצע החיים הוא הסתגלות לשינויים הגופניים והשלמה עם גוף שלעיתים בוגד בנו ומעולל תעלולים שונים ומשונים.

תפקידים בבגרות האמצעית:

  • סיוע לילדים בתהליך ההתבגרות שהם עוברים ובמהלך התפתחותם לבוגרים צעירים, אחראים ומסופקים.
  • מילוי תפקידים שונים התורמים לחברה.
  • הגעה לרמת תפקיד משביעת רצון בסולם הקריירה המקצועית עם יכולת לשמור עליה.
  • פיתוח פעילויות זמן פנאי בוגרות.
  • הסתגלות לשינויים גופניים, כמו הפסקת המחזור אצל נשים, ועלייה בשכיחות מחלות.
  • הסתגלות להזדקנותם של ההורים המבוגרים.

הפסיכיאטר האמריקני דניאל לווינסון טוען שבתקופת אמצע החיים עלינו לשלב באישיות כמה קטבים. נראה ששילוב מלא של קטבים אלה הוא בלתי אפשרי, אך במעבר חיים מוצלח אנו מצמצמים את הקוטביות ומוצאים דרך לבטא הן את הקוטב האחד והן את הקוטב המנוגד לו –

  • עלומים לעומת זיקנה – קיים מאבק בין הרצון להישאר צעיר לבין ההתקדמות לקראת תקופות חיים מבוגרות. בנקודה כלשהי במהלך התקופה נבין שאפשר לשמור על תחושת ה”צעירות” ולהיות מבוגרים כאחד. לפעמים נרגיש צעירים כילדינו ולעיתים מבוגרים כהורינו.
  • הצלחות לעומת כישלונות – מצד אחד אנחנו צופים בהישגים ובהצלחות בחיינו וחשים יכולת, מצד שני אנחנו מכירים בכישלונות ובאחריות שלנו למצבים אלה. אנו רוכשים הבנה שאין “מנצחים” או “מפסידים” במשחק החיים, וכי כולנו שניהם גם יחד.
  • יחד לעומת לבד – אנו נעים בין הצורך להתחבר ולהיות עם אחרים (שהיה חזק יותר בבגרות הצעירה) לבין קול נוסף המוביל אותנו כלפי עצמנו, לעבר האינדיווידואליות. הכוונה היא שנדע לנוע בין הביחד לבין הלחוד.
  • גבריות לעומת נשיות – ההבחנה בין תפקידי המין הייתה ברורה יותר בבגרות הצעירה, כאש בנינו משפחה, גידלנו ילדים ודאגנו לביטחונם. בשלב זה של החיים מתחילים תפקידי המין של הנשים ושל הגברים להתקרב זה לזה ואנו מסוגלים לבטא אותם ביתר גמישות.

טיפול זוגי באמצע החיים: משבר גיל הארבעים

תקופה זו של אמצע החיים, מכונה במרחב הציבורי: “משבר גיל הארבעים”, הינה תקופה הנמשכת כעשור – עשור וחצי. במהלכה חלים שינויים פסיכולוגיים רבים באדם כפרט והן בזוגיות. המיקוד בהורות מפנה מקום למיקוד ב”אני”. שאלות מהותיות, כמעט “פילוסופיות” של אמצע החיים מתחילות לצוץ ולהציף. מה שהסכמנו להתפשר עליו עד כה, נהיה לא מקובל ולא אפשרי יותר. המיניות מקבלת מקום משמעותי בחיים כמו גם היצירתיות והמימוש העצמי.

זו תקופה שיכולה להיות מלאת ריגושים והתפתחויות, אך גם יכולה לטמון בחובה סכנות של התפרקות, ריגושים מחוץ לקשר הזוגי ועוד. כשאלו קורים – מומלץ להיעזר ולפנות אל טיפול זוגי באמצע החיים שיאפשר לברר את השאלות שעולות ולייצר מרחב זוגי חדש שנותן מענה מותאם לצרכים המשתנים של כל אחד מבני הזוג.

המיתוס הרווח הוא או שמאוחר מידי לעשות שינויים משמעותיים אחרי כל כך הרבה שנים. ולעיתים אף קיימת אמונה ש”אם שרדנו עד עכשיו ביחד – אף משבר לא ייפגע בנו”.

בפועל, העשור הזה של גילאי 40 – 55 , הוא עשור שמאופיין בעלייה במספר הפרידות והגירושין.  מחקר מעניין שהתקיים לפני יותר מעשור, בדק את האנשים הגרושים עשור אחרי הפרידה, והוציא מסקנות משותפות לאנשים הללו. אחד מהגילויים המפתיעים היו שאחוזים ניכרים מהאנשים הגרושים מדווחים כי אילו יכלו לחזור אחרונית בזמן – הם היו מנסים “לעבוד” על הקשר הראשון ולשנות אותו – במקום לפרק ולהמשיך הלאה.

ההבנה שאין “בן זוג מושלם” אלא זוגיות שיש להשקיע בה עבודה רגשית והתכווננות, היא הבנה בוגרת שמגיעה פעמים רבות בשלבים המאוחרים של החיים. ולכן היום יותר ויותר זוגות מגיעים אל טיפול זוגי באמצע החיים ומוצאים עצמם משנים דפוסי קשר ותקשורת זוגיים, לחיים זוגיים טובים יותר.

ולסיום, שירו המקסים של אפריים צידון:

 

הוריו /     אפרים צידון

ילד ישראלי, מה יש לו בחייו?

את הוריו ואת הוריו ואת הוריו

ואת הוריו.

והם, יום ולילה, רודפים אחריו,

נושפים בעורפו ונמצאים בעקבותיו.

מאחוריו ומצדדיו ומכל עבריו,

בחורשה עם חברתו ובלבנון בעת מארב,

בחיפוש אחרי עצמו או בעת עשיית ילדיו.

בקוטב, בהימלאיה או במדבריות ערב,

בכל אשר יפנה ,הם  מאחורי הגב.

עולים מן הים או באים באווירון,

צצים מן האסלה או יוצאים מן הארון,

מסתתרים בתרמילו, מתחזים לחפציו,

וכל ניסיונות המילוט שלו

הם ניסיונות שווא.

כי בכל מקום הם יאתרו אותו ,

האם והאב.

בכל נקודה ביקום ובכל פינה בחלד,

הם יגיעו אליו, הוריו, אל הילד.

והוא יכול להיות מ”פ או טייס

או מדען או ממציא,

והוא יכול לגלגל מיליונים בבורסה, או להיות מלח בצי.

בן עשרים ושתיים או בן עשרים וחמש,

בן שלושים , בן חמישים,

לעולם לא ימלט מידי הוריו החוששים.

ואם ינחת על הירח או יטוס למאדים,

הם יגיעו אחריו , עם העוגה והבגדים.

לחור הכחול, לכור האטומי,

בשליחות עלומה לבגדד,

“הלו גולני, כאן אמא

אתה לא לבד”.

והוא יכול להילחם למען עצמאות לארצו ולעמו,

אך לעולם לא יוכל להשיג עצמאות לעצמו.

כי ילד ישראלי- מה יש לו בחייו?-

את הוריו והוריו והוריו

והוריו. זה המצב.

ומוטב להרים ידיים ולהיכנע עכשיו,

להכיר בעובדות ולעכל את הידיעה,

כי הדור הצעיר מפסיד בגדול

לאם היהודייה.