הדרכת הורים לפעוטות

הדרכת הורים לפעוטות

הדרכת הורים לפעוטות בגילאי שנה וחצי עד שלוש:

תהליך הנפרדות מההורים

הנייד שלי צלצל. עניתי ומעברו השני של הקו אני שומעת אישה צעירה בקול בהול ומעט היסטרי. היא אומרת לי: “שלום לך, קיבלנו עלייך המלצות ואני ובעלי חייבים להיפגש איתך בדחיפות. יש לנו ילדה בת חמש שאנחנו פוחדים שהיא משתגעת וצריך אולי אפילו לאשפז אותה.” התלונה קשה ומבהילה. אני אומרת: “אנחנו נמצא לנו שעה מחר, אבל אם מדובר בחשש לאשפוז אני רוצה לשמוע עוד קצת”. אחרי שהבנתי שלא מדובר בסכנת חיים או בסכנת אשפוז סיימנו את השיחה.

למחרת, הגיע לקליניקה זוג בשנות השלושים לחייהם, משכילים, נעימים, זוג מקסים אך מבוהל. הם תיארו את ביתם במילים קשות, מלאות חרדה. התופעות שהם תיארו לא התאימו לגיל הכרונולוגי של הילדה, אך התאימו עד מאוד לגיל שנתיים. הדר, הבת, משתטחת על הרצפה בהתקפי זעם, יורקת, בועטת, משתוללת, הם לא מצליחים להרגיע אותה. התחלתי לברר מעט על ההיסטוריה המשפחתית, מסתבר שכשהייתה בת שנה וחצי נולד אח נוסף, ולפני כשנה עוד אח. אך בעצם, מדוע הפרטים הללו קשורים בכלל?

המסע לעברה של נפרדות הלידה הפסיכולוגית הוא מסע לא פשוט בכלל. אם בשנה וחצי הראשונות לחיים העיסוק בנפרדות קיבל ביטוי בהתקרבות והתרחקות פיזית מההורים – בשנה השנייה והשלישית לחיים הדילמות הללו עוברות למישור הפסיכולוגי. החיפוש אחר מרחק רגשי אשר יאפשר, מצד אחד, תחושה של נפרדות ועצמאות אך מצד שני לא יעורר חרדה, הופך להיות אתגר גדול לפעוטות, כמו גם להוריהם.
מבחינות רבות מדובר בלידה של ממש. התינוק הקטן, התלוי לגמרי בהוריו, שלא מסוגל לראות את מטפליו כנפרדים ממנו – הופך לילד קטן, לפעוט, אשר מודע לרגשותיו, רצונותיו ולנפרדות שלו מהוריו. ואם בלידה ה”ראשונה” ממנה הוא יצא אל אויר העולם הוא נדחף החוצה בצורה פסיבית, ב”לידתו השנייה”, הפסיכולוגית, הוא זה שעושה את מרבית העבודה.

תהליך הנפרדות ככרוניקה של הצמדות והתרחקות

הפעוט גדל והוא עומד מוקסם מול עולם גדול, מפתה ומלא באפשרויות. אך בניגוד לגיל שנה, כעת הוא מבין שהעולם גדול והוא עדיין קטן. מול הרצון להיות עצמאי ונפרד עומדת לא פעם גם המשאלה לחזור לביטחון וההכלה של הסימביוזה הינקותית, הרצון לחזור לתקופה שבה אמא והפעוט היו אחד (או לכל הפחות – כך הוא הרגיש), תקופה שבה אפשר היה להתמזג בלי להרגיש מאוים.

לא קל להרגיש רגשות כל כך מעורבים. לכן, פעוטות רבים מנסים לפתור את הקונפליקט בדרכים שונות. כך למשל הילד יכול להיצמד לאמא, לדרוש להיות על הידיים שלה ולהרגיש קטן ומוגן וברגע שהוא עליה להתחיל להתפתל, כועס ונרגן. הוא יכול גם לרוץ אל אבא בשמחה ואז כאשר הוא מגיע אל ידיו המושטות – להסתובב ולרוץ לכיוון השני.
ההורה עשוי לחשוב כי זה רק עניין של להיות קשוב לרצונות הילד. ההורה כמו אומר לעצמו: “אני אתכוונן אליו בכל ליבי ואוכל לחסוך לו את כאב הלב! כשירצה שאחזיק אותו אני ארים אותו ואז בסימן הראשון שהוא רוצה לרדת, אני מייד אוריד אותו.”

הפרדוקס בהורות

הפרדוקס הוא כי אל מול ההתכוונות המושלמת, הניסיונות “לקרוא אותו”, “לפענח” את רצונותיו עוד לפני שנאמרו, מתעוררת חרדה עצומה, התינוק חש כי ההורה הוא יודע בדיוק מה אני חושב, קורא אותי, אנחנו אחד, מכאן מתעוררת החרדה והרצון של הפעוט להתנגד לאחדות המבהילה הזו. ומכאן מגיעות תופעות ה”לא רוצה”, והמרידות. ההורים עלולים לחוש ייאוש, מכיוון  שקשה מאד להורה “לעשות את הדבר הנכון” בתקופה סוערת זו, כאשר הרצונות והצרכים עשויים לבלבל.

ונחזור להדר הקטנה. היא כבר בת חמש. זה ממש לא מתאים לגילה הכרונולוגי ביטויי המרידה האלו. מדוע זה קורה עכשיו? כשהדר הייתה בת שנה וחצי נולד לה אח קטן. המאבק לנפרדות ולעצמאות לא התקיים באופן תקין. נורית, האם, הייתה עסוקה בתינוק הקטן, והדר “נזרקה” בבת אחת לנפרדות ולעצמאות באופן לא מותאם לה. ההורים נשארו כשמונה מפגשים בסדנת הדרכת הורים לפעוטות שבה ליווינו את תהליך הנפרדות של הדר. ההוריות שינו את התגובות ההוריות שלהם בהתאם לשיחות ביננו והחלו להיות מותאמים יותר לצרכיה של הדר ופחות חרדים. באופן די מהיר התגובות המוגזמות והמבהילות של הדר פחתו, ההורים השכילו ללוות אותה ולאפשר לה את תהליך הנפרדות והיציאה לעצמאות פסיכולוגית.

הדרכת הורים לפעוטות – נקודת המבט ההורית:

העוצמות הרגשיות של תקופה התפתחותית זו אינן נחלתם של הפעוטות בלבד. הצהרת העצמאות של הפעוטות הצעירים מפעילה לא פעם, אותנו, ההורים.
קל מאד להרגיש עלבון כאשר פעוט דוחה אותנו בצורה מופגנת. גם ההורה הבטוח ביותר בעצמו עלול להרגיש כאב, עלבון וחשש כאשר ילדו מתפתל בידיו כשהוא צורח “לא רוצה אותך!” בקולי קולות. מן הצד השני, לא פשוט לשאת את ההצמדות וההליכה כמו צל – שעלולה להרגיש מאד חונקת, מטרידה ופולשנית.

לפעמים צירי הלידה הפסיכולוגית מעוררים אצל ההורה חרדה גדולה מאד. אל מול סימני הנפרדות ההולכים וגוברים של הפעוט, ההורה הופך להיות יותר ויותר צמוד לילד. הוא עוקב אחר כל תנועה שלו, מתערב לפני שהילד הצליח לפענח שמשהו לא בסדר, מקדים אותו ובאופן כזה מתסכל את הילד, מעורר הרגשה של חוסר שליטה וחוסר יכולת אשר עלולה להחריף את הצורך של הפעוט למרוד.

שפת העצמאות:

אם פעם, “כשהוא היה קטן” , תסכולו של הפעוט מכך שלא קיבל את מה שרצה היה קשור בעיקר לתחושות מיידיות של אי נוחות ואכזבה, היה קל להפיג אותן במהירות יחסית ובהסחת דעת. כעת, ההתפתחות הקוגניטיבית והרגשית המואצת מאפשר לפעוט להישאר בקשר עם רצונותיו בצורה הרבה יותר עקבית.
כאשר פעוט אומר “לא רוצה” הוא מוסר לנו הרבה יותר מאשר מידע אינפורמטיבי אודות רצונותיו. הוא אומר לנו שיש “רוצה” ויש “לא רוצה”, כלומר, שהמודעות שלו לגבי מה הוא רוצה ברורה לו יותר ומנוסחת לו בבהירות רבה יותר מבעבר. הוא אומר לנו שיש “אני רוצה” ויש “אתם רוצים” ובניגוד למה שהוא חשב כשהוא היה תינוק קטן זה ממש לא חייב להיות אותו הדבר.

דרך הדרכת הורים לפעוטות נבין שהפעוט מנסה להתמודד עם רגשותיו הסוערים: באמצעות ה”לא!” החד משמעי הוא מקווה להתגבר על אבדן תחושת הכול-יכולות של גיל שנה ולהתמודד עם המשאלה לחזור ולהיות קטן ותלוי. במקביל הוא מבטא תסכול וכעס על חוסר השלמות – ההכרחית והחשובה אמנם אך המתסכלת כל כך – של ההורים בשר ודם, השונים כל כך מההורים האידיאליים, המדומיינים, של תקופת הסימביוזה.

כדי לפענח וללמוד את שפת העצמאות, על ההורים לזכור כמה דברים חשובים:

* ככל שהפעוט ישמע יותר את המילה “לא” בעצמו, ויתקל בתגובות אשר לא מקבלות בהבנה את צרכי העצמאות שלו, הוא עלול להרגיש צורך להחריף את המאבק. ולכן חשוב מאד לבחור היטב את המקרים בהם ההורה משתמש ב”לא”, לבדוק מהם הנושאים שבאמת באמת עקרוניים לכל משפחה ולצמצם את ההתעקשות לדברים החשובים באמת.

* פעוטות חושבים בצורה מאד אבסולוטית: שחור ולבן. ולכן, כאשר ההורים שלו יכולים לשמור על גמישות מסוימת, לקבל חלק מהדרישות שמעמיד הפעוט המרדן, למרות שהם לא תמיד שמחים על כך, אבל להתעקש על אחרות, שעקרוניות להם, הם עוזרים לו לרכך קצת את הראיה האבסולוטית שלו על העולם ועל עצמו.

* אם הוריו של הפעוט ייכנעו לכל רצון או בקשה, הוא עלול לגדול בתחושת כוח מוגזמת ומנופחת אשר עלולה להזיק לדימוי עצמי בריא, כי עלול להתפתח בו מתח רב בשל ציפיות הלא ריאליות מן העולם, וחוסר התרגול שלו בהתמודדות עם הצורך להתגמש, לשאת ולתת ולוותר מדי פעם. מהצד השני, כאשר הפעוט נתקל בתגובות נזעמות וסוערות אל מול משאלות העצמאות שלו והוא עובר את התקופה הזאת כשהוא מרגיש שהוא לא מסוגל להביע את עמדתו ולהשפיע על סביבתו הוא עלול לשלם מחיר נפשי והתפתחותי עצום. הדרכת הורים לפעוטות מוצאת את האיזון בין שתי הקיצוניות.