הקונפליקט הנשי בין אמהות לקריירה
“אימא, אני לא אוהב אותך עם עגילים”:
על הקונפליקט הנשי בין אימהות לקריירה
את נירית* הייתי מזהה עוד לפני שהייתה מגיעה לפגישה. מרחוק כבר הייתי שומעת את טפיפות עקביה פוגשות את שביל הבטון המוביל לקליניקה שלי. תמיד הגיעה מוקפדת ביותר: שערה צבוע ומסודר בתספורת חדישה, מאופרת בעדינות אך בקפידה, לבושה בלבוש אלגנטי, שנראה כאילו נרכש לאחרונה מאחד הבוטיקים הנחשבים בתל אביב. נירית בת 38, נשואה עם שני ילדים צעירים, בעלת משרד פרטי לראיית חשבון. לכאורה, יש לה הכול. קריירה, כסף, חיי נישואים, ילדים, אבל נירית כל הזמן חשה לא מסופקת.
היא הגיעה לפגישה בדיוק בזמן. התיישבה מולי. שתקה. “הכול אותו הדבר” פתחה, “ימים שלמים עוברים…. ומה שבאמת מטריד אותי זה שאני יכולה יום שלם להעביר במשרד מבלי לחשוב ולו פעם אחת על ילדי. איך זה יכול להיות??? איזו מין אימא אני??? וכשאני מגיעה כבר הביתה, בשעה די מאוחרת של היום, כבר אין לי כוחות להתפנות אליהם, לשחק באמת, מכל הלב. להקשיב לסיפורים שלהם באמת, גם כשהם קצת מייגעים…. אני עם ילדי ומחשבותיי נמצאות במשרד, בעבודה. אני עסוקה בלקוחות, תקציבים, בניהול המשרד, בהשגת מטרות שהצבתי לעצמי, אבל את המטרה הכי חשובה בחיי מבחינתי, להיות אימא טובה לילדי, אני לא מצליחה להשיג” היא בכתה בכי שקט…
ובאמת, איך זה ייתכן? כיצד נירית מנתקת את עצמה באופן כזה? מדוע איננה מצליחה לחוש פנויה לילדיה? האם זה טבעי?
הלך המחשבה האימהי נמצא במרכז התודעה של האם הטרייה במהלך החודשים הראשונים שלאחר הלידה. לאחר מכן הזהויות האחרות חוזרות להעסיק את האם ומתקיים בה צורך להביא לידי איזון את הזהות האימהית החדשה עם יתרת הזהויות. זו למעשה מהותו של שלב ההסתגלות לאימהות.
התפקידים הנוספים הם: התפקיד במשפחה המורחבת, התפקיד כבת זוג, תפקידים בתוך הקהילה, והתפקיד המרכזי בד”כ: הקריירה.
הקונפליקט הנשי הפרטי
הקונפליקט הנשי של כל אחת מהאימהות, מקדים קונפליקט חברתי. השילוב בין עבודה לניהול הבית וההורות הוא שילוב שאפיין את החברה טרם פרוץ המהפכה התעשייתית. בתקופה הטרום – תעשייתית המשפחה חיה ועבדה במשק אוטרקי: גברים, נשים וילדים עבדו זה לצד זה במקביל לניהול המשפחה. המהפכה התעשייתית (החל מהמאה השמונה עשרה), יצרה לראשונה הפרדה בין מקום העבודה לבין הבית מבחינה פיזית ותרבותית כאחד. מקום העבודה היה בית החרושת, שבו עבד הפועל יום שלם ללא הפרעה מצד בני משפחתו. אם הצליח לפרנס היטב את כל בני משפחתו, לא נזקקו יתר בני המשפחה לצאת לעבודה, וכך התגבש לראשונה האידיאל של המעמד הבינוני.
על פי אידיאל זה, על האישה למלא את תפקיד הרעיה, אם, ועקרת בית, הנתמכת כלכלית על ידי בן זוגה. גידול הילדים לא נחשב “עבודה” ולא קיבל כל הכרה ברמה החברתית. על מנת להמשיך ולשמור את המבנה הפטריארכאלי של החברה, ולשמר את הכוח הכלכלי והחברתי בידי הגברים, נוצרה אידיאולוגיה לפיה האישה שואבת את הסיפוק הרב ביותר בטיפול בבני המשפחה והבית, ועליה להתמחות ביצירת מקום נקי מקונפליקטים וממתחים עבור הגבר העובד קשה לפרנסת הבית. אידיאל זה הגיע לשיאו בשנות החמישים בארצות הברית.
הקונפליקט בישראל
במהלך שנות החמישים בישראל, כאשר מדינת ישראל נזקקה נואשות לידיים עובדות, הציגה גולדה מאיר את חוק עבודת הנשים, המגן על אימהות עובדות באמצעות זכויות מיוחדות הנוגעות להריון, לידה, וטיפול בילדים, כגון: איסור לפטר אישה הרה, תשלום חופשת לידה בת 12 שבועות, ועוד.
על פניו נראה כי מטרת החוקים היא להגן על אוכלוסיית הנשים העובדות, אך בפועל העצימו חוקים אלו את החלוקה הדיכוטומית בין בית לעבודה, כיוון שהם חיזקו את ההנחה הסמויה כי מקום האישה בביתה.
מכאן ואילך, בכל תקופה בה היה מחסור הגדול בידיים עובדות, ממשלת ישראל העבירה חוקים נוספים שיעודדו נשים לצאת לעבודה, ואכן, עם השנים, חל גידול משמעותי במספר הנשים העובדות בישראל.
ולכן, כאשר נירית עסוקה בשאלה “מדוע אינני חושבת על ילדי כשאני במהלך יום עבודה”, היא למעשה מחזיקה בתוכה דילמה חברתית לא פחות מאשר הקונפליקט הנשי האישי.
במחקר אורך שהשווה בין עמדות של נשים בשנות השמונים של המאה שעברה לעמדותיהן של נשים בשנות האלפיים, ניכר הבדל משמעותי בעמדותיהן של נשים צעירות לגבי דילמת קריירה – הורות. לפני 20 שנים, היו מוטרדות הנשים בעיקר מניהול קריירה שלא תבוא על חשבון הילדים ובן הזוג.
כיום שואלות הנשים שאלה הפוכה: כיצד ניתן להקים משפחה מבלי שהיא תפגע בקריירה שלי? הניסוח המחודש משקף שינויים בהקשר הרחב יותר של החברה הישראלית: צמיחת המגזר הפרטי, האינדיבידואליזם הגובר, וחשיבותם הגדלה של הכסף וההכנסה כמקורות סטטוס חברתי.
הקונפליקט הנשי והטיפול בו
איילה* הגיעה אלי לטיפול עם התלבטות ממוקדת: התינוקת שלה בת ארבעה חודשים, והיא צריכה להחליט מה לעשות. “יש לי עבודה שאני אוהבת, אני קלינאית תקשורת, אני מרגישה שהעבודה שלי יקרה לי, מקדמת אותי, אני מתפתחת בתוכה, אני פוחדת להפסיד מקום עבודה טוב, אבל גם חוששת לעזוב את ביתי בשלב כל כך מוקדם. המנהל שלי לא מסכים שאחזור לעבוד רק בחצי משרה, הארכתי את חופשת הלידה בחודשיים אבל בחודש הבא אני צריכה לחזור. אני מרגישה תקועה. לא יודעת איך להגיע להחלטה הנכונה. אני מרגישה שלכל החלטה תהיה משמעות גורלית על חיי”.
איילה, כמו אימהות רבות אחרות, חווה את הדילמה האישית שבה כמעט כל אישה אחרי לידה עסוקה: האם, מתי, ובאיזה אופן לחזור לעבודה אחרי הלידה. הדילמה פוגשת כל אישה במקומות האישיים שלה. ההחלטה לחזור לעבודה היא בראש ובראשונה החלטה כלכלית: עד כמה ניתן להאריך את השהות על התינוק ולוותר על מקור הכנסה נוסף. אך בנוסף לשיקול הכלכלי ישנם שיקולים אישיים רבים: האם מקום העבודה משמעותי עבור האישה וקיים רצון לשמור עליו, או אולי להפך- ישנן נשים שעבורן הלידה מהווה הזדמנות ליצירה של משהו אחר. איך האישה רואה בעיני רוחה את התפתחותה המקצועי? איך היא מדמיינת את הקריירה שלה? עד כמה חשוב לאם לבלות עם התינוק את חודשי חיו הראשונים?
אימהות שיש להן את האפשרות הכלכלית לעצור את הקריירות שלהן ולהישאר בבית זמן רב יותר חשות לפעמים כמנודות מהחברה, ושהן מבזבזות את השכלתן ואת פוטנציאל ההזדמנויות העסקי שלהן. החברה משדרת כל הזמן מסרים כפולים: מצד אחד קיים עידוד להישאר בבית, להניק, להשקיע בתינוק, ומצד שני אימהות שכאלה שומעות לא מעט אמירות כגון: “עד מתי תהיי איתו בבית – עד החתונה?”, או: “זה מאוד חשוב להניק- אבל את לא חושבת שבגילו זה כבר מוגזם?”, או: “לא חבל לך לזרוק לפח את כל מה שלמדת ולהישאר כל כך הרבה עם התינוק?” וכ”ו….
אז מה עושים? איך באמת ניתן לשלב בין השתי הזהויות?
לפני כשש שנים, כאשר בני הצעיר היה כבן שנתיים וחצי, לפתע החל להגיד לי שהוא “לא אוהב אותי עם עגילים”. בכל פעם שהייתי עונדת עגילים, הוא התקומם. בכל יום בו חזרתי מהעבודה, דרש שאסיר מייד את עגיליי. לקח לי זמן מה להבין את החיבור וההקשר. בני עשה חיבור בין ענידת עגילים לבין יציאתי לעבודה ופרידה ממנו. העגילים נתפסו עבורו כסמל לאימו הנפרדת. ומכאן החל לבטא את סלידתו מעגיליי. למעשה, בדרכו שלו, המיוחדת והקסומה, החל לבטא את הקושי והכאב מהפרידה, ומעצם העובדה שיש לי חיים הנפרדים מעולמו.
הדילמה בין הורות לקריירה, או בין קריירה להורות טומנת בחובה לבטים וקשיים רגשיים רבים. לא ניתן כמעט למצוא אם שאיננה כואבת, מדוכאת, חשה רגשי אשם ובלבול, ומאוד אמביוולנטית בקשר לשאלת יציאתה לעבודה. חשוב לזכור כי לעיתים קרובות ילדינו חווים את האמביוולנטיות הזו ביחד איתנו ומגיבים אליה.
כמו בכל קונפליקט, גם אצל הקונפליקט הנשי שבין הורות לקריירה, אין “נוסחה” אחידה שניתן להמליץ עליה. יחד עם זאת, כאשר הילדים עדיין בגיל הרך, אני בהחלט ממליצה על התאמת שעות העבודה לשגרת החיים של הילד באופן כזה שיאפשר לאם להיות עם ילדיה בשעות העירות. היו שנים בהן הספרות החינוכית לגיל הרך דיברה על “זמן איכות”, מושג אשר נתן לגיטימציה להיעדר נוכחות הורית משמעותית. היום קיימת הבנה שהתינוק/ פעוט/ ילד זקוק לפרקי זמן משותפים עם הוריו, ולא רק בהקצבות מדודות ואיכותיות.
אני מציעה לכל אם לבחון את עצמה:
כיצד מתארגן בתוכה הקונפליקט הנשי?
ישנן אימהות שזקוקות ליציאה לעבודה ולמושקעות משמעותית בקריירה, ואילו אחרות מוותרות בקלות גדולה יותר על הקידום המקצועי לטובת מספר שנים בבית. לא תמיד הבחירה נתונה לכולנו. לעיתים מערך הלחצים החיצוני אינו מאפשר תהליך בחירה מלא. גם בסיטואציה כזו, שבה האימא למשל מוכרחה לחזור לעבודה, חשוב לשאוף להגיע לאיזון פנימי לפיו ניתן יהיה לחיות בשלום יחסי ובאשמה פחותה, מכיוון שכך תתאפשר התמודדות הורית טובה.
ולפני סיום חשוב לי לציין כי לא דיברתי כלל על החוויה הגברית – אבהית. זהו נושא חשוב ומורכב המצריך התייחסות נפרדת. יחד עם זאת, בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי באופן השתתפותו של האב בתהליך ההורות, שנעשה מעורב ואקטיבי בו. ישנם אבות רבים שחווים אף הם את הדילמה הזו שבין הקריירה להורות. מעורבות רבה יותר של האב בהורות ובחיי הבית והמשפחה מאפשר לאם טווח רחב יותר של אפשרויות התמודדות עם הקונפליקט הנשי, אך ההתמודדות הינה בתהליך ארוך של הסתגלות לשינוי, קבלת הזהות ההורית, ויצירת איזונים משתנים לאורך החיים.
- השמות המצוינים בכתבה הינם שמות בדויים וכן הפרטים האישיים שונו למניעת זיהוי.